<h1>ארחות חיים הלכ' טהרת כלים סימן ה'</h1>
<h2>דף לג.</h2>
וכלים שאינן מזופתין שלקחן מן הגוי נותן לתוכן יין ואינו חושש שמא נתן בהן הגוי יין נסך ואם היו מזופתין מרתיחן אע"פ שהן חדשים והרשב"א ז"ל כתב שכל כלי בין גדול בין קטון ואפי' המנגי"ש של עור צריכין מלוי וערוי ואפילו חדשים או משום יין הניתן בשעת זפיתה או שמא נתנו בהן יין אחר זפיתתן ואינו ניכר ע"כ. וכל כלי שאין מכניסו לקיום כגון המשפך וכלי שחושף בו [הגת] אם היה מתחלה של ישראל (מפשפשו) [משכשכו] במים ודיו. ואם היה מתחלה של גוי צריך הדחה וכתב הראב"ד ז"ל דכל מקום שאמרנו צריך הדחה צריך שפשוף להעביר היין הנקרש בו ונתיבש שם ולמטה אבאר דינם בארוכה.
<h2>דף לג:</h2>
וכל כוס שישתה בו הגוי אסור לשתות בו ישראל אלא א"כ הדיחו ג' פעמים שילכו ממנו כל צחצוחי יין שבו. והטעם לג' פעמים משום גדר שמא לא שכשכו כולו בפעם ראשונה ושניה ויתקן בשלישית והמחמיר תבא עליו ברכה. והר"ש ז"ל לא הצריך כל זה אלא בשל חרס בלבד. והר"ף ז"ל הצריך ג"כ בכלי זכוכית להדיחן ג' פעמים ולא די להם בב' אלא ג' דוקא אבל של עץ די להם באחת. והר"י מקורביל ז"ל כתב כלי חרש חדשים רש"י היה מצריך להם לתת בהם מים ג' פעמים [כדי] שיהיה [הכלי] בלוע ממים אבל ר"ת אומר אפילו אותו של גוים סגי בהדחה ובכך מותרין. והרשב"א ז"ל כתב יראה לי שלא אמרו אלא בכוסות שאין היין משתהא שם אלא לפי שעה אבל כד של חרס שאין מכניסו לקיום שנתן בו ישראל יין או מים ונשתה בו קצת אפי' פעם אחת אם ישמש בו הגוי מכאן ואילך מותר שכבר שבע בפעם ראשונה ביד ישראל ע"כ. וכן נמי כתב הבעל התרומה בשם רש"י שאם היה בלוע פעם אחת וישתהו שם המים עד רביע היום מותר.
ומאני דקוניא פי' כלי חרס השועין באבר ונקראין על שם הצורך המערב בו בדיל או עופרת או שאר מיני מתכות ויוצא מתרגום הפסוק הוביש כל צורף דמתרגמינן איתבהת כל קיני. אם הם לבנים או אדומים או שחורים ואע"פ שנשתמשו ביין נסך מותרין אבל הירוקים אסורין לפי שהן בולעין ואם יש בהן (דבר) [מקום] מגולה בחרס שאינו מצופה באבר כולן אסורין והוא שנכנסו בהן לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום ואפילו הן של חרס מותרים בהדחה. ויש מחמירין ואומרים שכל כלי חרס שנשתמש הגוי פעם ראשונה ושניה אע"פ שאין מכניסין לקיום אסור להשתמש בהן אם לא במלוי וערוי או יישנן י"ב חדש וכן כתב הר"ש בתשובת שאלה. ואם היה של עץ צריך נגוב ואם שכשכו או הדיחו אינו אוסר הכלי העליון משום נצוק וכן המנהג כשמודדין לכליו של גוי. הני מאני דקוניא פי' המהותכין בעופרת אם יש בו יין ונגע בו הגוי סגי בשכשוך והא דאמרינן הני מאני דקוניא דצריכי [מלוי] וערוי או הגעלה היינו כשהן מהותכין מזכוכית אבל בעופרת סגי בשכשוך. אבל רש"י ז"ל פי' מאני דקוניא המהותכין מעופרת ואם כן לדידיה צריך הגעלה ונ"ל דלכתחלה אין להתיר בשכשוך לחוד כדפרש"י אבל בדיעבד אם שכשכוהו ונתנו בו יין מותר כפר"ת ז"ל.
